נושא זה הוא מהויקיפידיא בלי שום ביקורת מאתר זה בכתובת:
נדבך מרכזי בסמכותו ההיסטורית של התנ"ך, היה המסורת שהוא חובר על ידי משתתפים באירועים או עדי ראייה לאירועים המתוארים בו - החומש היה פרי יצירתו של משה, ספר יהושע נכתב בידי יהושע וכן הלאה. עם זאת, הרפורמציה הפרוטסטנטית הביאה את הטקסטים לקהל רחב הרבה יותר,
אשר בשילוב עם האקלים הגובר של התסיסה האינטלקטואלית במאה ה-17, שהייתה תחילתו של עידן הנאורות, הטילה זרקור חריף וספקני על הטענות המסורתיות הללו. באנגליה הפרוטסטנטית, הפילוסוף תומאס הובס, ביצירתו המרכזית "הלווייתן" (1651) שלל שמשה חיבר את החומש, וזיהה את יהושע, שופטים, שמואל, מלכים ודברי הימים ככאלה שנכתבו זמן רב לאחר האירועים שהם התיימרו לתאר. מסקנותיו נשענו על ראיות טקסטואליות פנימיות, אך בטיעון המהדהד עם דיונים מודרניים, הוא ציין: "מי היו הכותבים המקוריים של מספר ספרי הקודש, לא הוכח בשום עדות מספקת של היסטוריה אחרת, שהיא ההוכחה היחידה לעובדה".
הפילוסוף והפנתאיסט היהודי ברוך שפינוזה הדהד את ספקותיו של הובס לגבי מקורם של הספרים ההיסטוריים בחיבור מאמר תאולוגי-מדיני (שפורסם ב-1670), והרחיב את ההצעה שהעריכה הסופית של טקסטים אלה הייתה לאחר גלות בבל, בחסות עזרא הסופר (פרק ט). קודם לכתיבת החיבור הוא הוחרם על ידי מועצת הרבנים של אמסטרדם בשל כפירה. הכומר הצרפתי ריצ'רד סיימון הביא את נקודות המבט הביקורתיות הללו למסורת הקתולית, בשנת 1678, הוא סבר שתוך התבוננות ברוב הכתבים הקדושים שהגיעו אלינו, שהם אינם אלא קיצורים וסיכומים של סיפורי עם עתיקים שנשמרו בכתבי העברים, במה שהיה כנראה העבודה הראשונה של ביקורת נוסח המקרא במובן המודרני שלה.
בתגובה, האמין ז'אן אסטרוק, שהחיל על החומש את שיטת הערכת מקורות, שהחלה להיות נפוצה בניתוח טקסטים חילוניים קלאסיים, שהוא יכול לזהות ארבע מסורות שונות של כתבי יד, שלטענתו ערך משה עצמו.[ ספרו משנת 1753 השיק את האסכולה הידועה כביקורת הגבוהה, שהגיעה לשיאה עם יוליוס ולהאוזן שגיבש את השערת התעודות, המזהה את הנרטיבים הללו בתור המקור היהוויסטי, המקור האלוהיסטי, המקור הדויטרונומיסטי והמקור הכהני. בעוד שגרסאות של השערה התעודות משתנות בסדר החיבור שלהן, בנסיבות הרכבן ובתאריך העריכה שלהן, המינוח המשותף שלהן ממשיך לספק את המסגרת לתיאוריות מודרניות על המקורות המרכבים את התורה.
הקונצנזוס המדעי החל מסוף המאה ה-20 הוא שכתיבת התנ"ך נמשכה כ-700 שנים, על ידי עשרות סופרים ועורכים שונים, החל מהמאה ה-8 לפנה"ס ועד המאה ה-1 לפנה"ס.
סיפורי הבריאה קיימת מסורת נוצרית של ביקורת על סיפורי הבריאה בספר בראשית, שראשיתה לפחות כבר מימי אוגוסטינוס הקדוש מהיפו (354–430), והמסורת היהודית גם כללה קו ביקורתי כלפי סיפור הבריאה המקראי כהיסטורי. הפילוסוף היהודי רב ההשפעה מימי הביניים, הרמב"ם, היה בעל עמימות ספקנית בכתביו כלפי "בריאה יש מאין" וראה בסיפורים על "אדם" כטקסט של "אנתרופולוגיה פילוסופית", ולא כסיפורים היסטוריים שגיבורם הוא 'האדם הראשון'. הפילוסופים היוונים אריסטו, קריטולאוס ופרוקלוס[ סברו כי העולם נצחי כלומר לתפיסתם לא הייתה 'בריאה'. פרשנויות כאלה אינן עולות בקנה אחד, עם מה שאחרי הרפורמציה הפרוטסטנטית נתפס בדרך כלל בתנועות האוונגליסטיות, כהשקפות מסורתיות שלהם, שספר בראשית הוא תיעוד מדויק של מעשה הבריאה.
פרסום ספרו של ג'יימס האטון "תורת כדור הארץ" בשנת 1788 היה התפתחות חשובה במהפכה המדעית, ונקודה בה ספר בראשית חדל לשמש כסמכות האולטימטיבית על תולדות כדור הארץ. הנפגע הראשון היה סיפור הבריאה עצמו, ועד תחילת המאה ה-19 כבר אף מדען לא טען לאמינותו המילולית של סיפור הבריאה. הקרב בין תומכי עקרון האחידות לתומכי תאורית הקטסטרופיזם הביא לכך שסיפור המבול נתפס עדיין כהיסטורי בדיסציפלינה המתהווה של מדע הגאולוגיה, עד שאדם סדג'וויק, נשיא החברה הגאולוגית, חזר בו בפומבי מתמיכתו הקודמת באמיתות סיפור המבול, בהרצאה בשנת 1831 בה אמר:
עדיין לא מצאנו ממצא אחד בין שרידי העולם הקודם, שנקבר באותם מרבצים שאנו חוקרים, שאכן סיפור המבול התרחש.
כל אלה הותירו את "האדם הראשון" ואת צאצאיו המשוערים בעמדה המביכה של שלילת כל הקשר היסטורי, כאשר צ'ארלס דרווין המשיך והרחיב את הידע על תולדת כדור הארץ ועולם החי, עם פרסום ספרו "מוצא המינים" ב-1859. הקבלה הציבורית של המהפכה המדעית הזו הייתה, באותה תקופה, לא אחידה, אך מאז גדלה באופן משמעותי.
עד מהרה הגיעה קהילת המלומדים המרכזית לקונצנזוס, שגורס היום, שבראשית א–י"א היא יצירה ספרותית סכמטית המייצגת תאולוגיה ומיתולוגיה סמלית ולא היסטוריה או מדע בפועל.העובדה שתחילת ספר בראשית כוללת שני סיפורי בריאה השונים זה מזה, להם כפילויות וסתירות, הביא את פרשני המקרא לנסות להבין את נוכחותם. המסקנה הנפוצה היא ששני הסיפורים מציגים תפיסות עולם שונות של המחברים.
סיפורי האבות בעשורים הבאים הרמן גונקל הפנה את תשומת הלב להיבטים המיתיים של החומש, אלברכט אלט, מרטין נות והאסכולה לתולדות
המסורת טענו שלמרות שלמסורות הליבה שלה יש שורשים עתיקים באמת, הנרטיבים היו אמצעי מסגור בדיוני ולא נועדו כהיסטוריה. במובן המודרני. אף על פי שהוטלו ספקות בשחזורים ההיסטוריוגרפיים של אסכולה זו (במיוחד הרעיון של מסורות בעל פה כמקור קדום עיקרי), חלק ניכר מהביקורת על ההיסטוריות המקראית מצאה הסכמה רחבה. עמדתו של גונקל היא כזו:
אולם אם אנו מחשיבים דמויות כמו אברהם, יצחק ויעקב כאנשים ממשיים ללא יסודות מיתיים מקוריים, אין זה אומר כלל שהם דמויות היסטוריות. ... שכן גם אם, כפי שניתן לשער, היה פעם אדם בשם "אברהם", כל מי שמכיר את תולדות האגדות בטוח שהאגדה לא יכולה, במרחק של מאות שנים רבות, לשמר תמונה אמיתית על אדיקותו האישית של אברהם. "דת אברהם" היא, למעשה, דתם של מספרי האגדות שהם מייחסים לאברהם
בארצות הברית תנועת הארכאולוגיה המקראית, בהשפעת אולברייט, יצאה נגד הטענה שסיפורי האבות הם מיתוס, וטענה כי אלה היו אנשים אמיתיים שניתן למקם אותם בהקשר שהוכח מהתיעוד הארכאולוגי. אך ככל שהתגלו עוד תגליות, והממצאים הצפויים לא התממשו, התברר שהארכאולוגיה למעשה לא תמכה בטענות של אולברייט וחסידיו. בין השאר בכל אזור בקעת באר שבע לא נמצאו שום ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה (2000 לפנה"ס-1550 לפנה"ס, תקופת האבות על פי המקרא), למרות שזו התקופה בה חי לכאורה אברהם, ועל פי סיפור ברית אברהם ואבימלך הייתה קיימת עיר באזור.
אחר מותו של אולברייט, פרשנותו לתקופת האבות ספגה ביקורת גוברת: עם פרסום הספר "The Historicity of the Patriarchal Narratives: The Quest for the Historical Abraham" מאת תומאס ל. תומפסון והספר "Abraham in History and Tradition" מאת ג'ון ואן סטרס. תומפסון טען על היעדר ראיות משכנעות לכך שהאבות חיו באלף השני לפני הספירה, וציין כיצד טקסטים מקראיים מסוימים משקפים את התנאים והחששות של האלף הראשון, בעוד ואן סטר בחן את סיפורי האבות וטען ששמותיהם, תיאור החברה והנרטיב של הסיפורים הצביעו בתוקף על היותם יצירות מתקופת הברזל.ספריהם של ואן סתר ותומפסון היוו שינוי פרדיגמה בחקר המקרא ובארכאולוגיה, שהוביל בהדרגה את החוקרים לא להתייחס עוד לנרטיבים של סיפורי האבות כהיסטוריים.
תגובת העורךדעות וממצאים אלה ראויים להבעת דעה, שתבוא..... |