הקאנון היהודי מכונה "מקרא" או תנ"ך.
משמעותו של "מקרא" הוא "מה שקוראים" (בציבור), והוא מקביל למונח הלועזי Scriptus ("מה שכותבים").
תנ"ך הוא קיצור של תורה, נביאים, וכתובים, ומשקף את החלוקה הקדומה של ספרי המקרא לשלוש קבוצות ובסה"כ 24 ספרים (עם מספר ספרים שמחולקים ל-2 או ל-12 אך נספרים כאחד).
על פי חז"ל, אחרון הספרים במקרא נכתב בערך בשנת 450 לפני הספירה הנוצרית בזמנו של עזרא הסופר, ומספר הספרים הנמנים בתנ"ך מגיע ל-24.
יוסף בן מתתיהו בספרו "נגד אפיון" שנכתב בשנת 90 לספירה טוען שכל הספרים נכתבו עד תקופת עזרא, וממיין אותם לשלוש קבוצות, אולם מונה רק 22 ספרים: ”כי לא רבבות ספרים מכחישים זה את זה ונחלקים ביניהם, רק 22 ספרים כוללים את כל כתיבת הזמן ההוא ובצדק נאמנים הם כספרי אלוהים”.
תהליך האיסוף, המיון, האחדה והקידוש היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. ראשונים זכו להתקדש חמשת חומשי תורה.
הדים ראשונים לקאנוניזציה של התורה ניתן לקרוא כבר בתורה עצמה: ”וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.” (דברים לא, כד-כו).
נדבך נוסף ואחרון בעריכת התורה והתקדשותה היה מעשה ידי עזרא הסופר וסיעתו ברוח שלטון הכהונה שנקבע בימים ההם ביהודה וצריך היה לסגל את חוקת-המדינה, התורה, אל טיפוס המדינה הכפופה כלפי חוץ לממלכת פרס ובעלת אוטונומיה דתית פנימית ובראשה הכהן הגדול בירושלים.
בעקבות התורה נתקדשו נביאים וחתמו כתובים, בהתאמה לרמת קדושתם.
בעקבות הקאנוניזציה, נתפסו גם החיבורים המאוחרים לתורת משה (ספרי הנביאים והכתובים) ככתבים שנכתבו בנבואה או ברוח הקודש, שאסור למאמין לחלוק עליהם.
בדרך כלל לא נתפסים ספרי הנביאים והכתובים כחלק מן התורה שבע"פ, שאסור היה להעלותה על הכתב, ואף אין הספרים הללו נחשבים חלק מן התורה שבכתב במשמעה המקורי, שהרי עדיין לא נכתבו במעמד מתן התורה, ואף על פי כן מחילים גם על ספרי הנ"ך את מצות תלמוד תורה.
חרף הקאנוניזציה שלהם במסגרת התנ"ך השלם, לא ניתן לחלקים הללו (נביאים וכתובים) אותו מעמד קאנוני השווה לזה של תורת משה עצמה; נערכה הבחנה בין משקלה הנבואי העליון של תורת משה, לבין משקלם של שאר הספרים בתנ"ך.
כך למשל, מקורה הראשי של כל אחת מתרי"ג המצוות אמור להיחקק בתורת משה בלבד, ואילו שאר ספרי התנ"ך יכולים להוות מקור הלכתי רק כאסמכתא להבנת כוונת תורת משה ולא כמקור הלכתי עצמאי.
נקודה זו שונה ביהדות הקראית, שם העניקה הקאנוניזציה של התנ"ך כולו מעמד הלכתי שווה ('דאורייתא') גם לשאר ספרי הנ"ך.
מגילת אסתר היא אחת מחמש המגילות בתנ"ך לדעת רוב החוקרים של ימינו חתימת הקאנון מתוארכת לשנת 70 לספירה בערך, זמן חורבן בית המקדש השני, שהיווה אחד הזרזים לקאנוניזציה.
זרז נוסף לחתימת המקרא הוא העובדה שהחל מ-300 לפני הספירה, נכתבו ספרים חיצוניים כיתתיים שסתרו את היהדות הפרושית וההלכה שהיא גיבשה (כמו הקידוש בספר היובלים של לוח השנה הייחודי לכת המסוימת שחיברה אותו),
או שתוכנם לא התקבל על הפרושים מסיבות אחרות.
משום שהפרושים חששו כי ספרים אלו יוכרו כמקודשים, הם הזדרזו לחתום את הקאנון ואף להוסיף ספרים אחרים שהיו שנויים במחלוקת, כגון קהלת, שיר השירים ומגילת אסתר, ובלבד שלא להותיר את הסוגיה ללא הכרעה.
יש ספרים שנזכרים במקרא אך לא הוכנסו אליו לדוגמה - ספר הישר, ספר מלחמות ה' ועוד.
הספרים שלא נכללו בקאנון היהודי נקראים הספרים החיצוניים, חלקם בעלי אופי כיתתי כמו ספר היובלים, מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, חזון עזרא ועוד, וחלקם בעלי אופי הקרוב ברוחו ליהדות הפרושית כמו ספר משלי בן סירא.
חלק מן הספרים החיצוניים נכללו בכתבי הקודש של כמה מן הזרמים הנוצריים.
על פי מחקרים חדשים ארכאולוגיים ואחרים הצעדים של יצירת מהדורה קאנונית של התנ"ך החלו בתקופה החשמונאית במאות השנייה והראשונה לפני הספירה (באופן ספציפי בימי יוחנן הורקנוס) כתוצאה ממדיניות רשמית של השושלת החשמונאית ליצירת זהות לאומית שכללה בין השאר כפייה של לימוד השפה העברית שנשכחה מזה מאות שנים.
וקובץ שנוצר בתקופה זאת הוא הבסיס למה שאנו מכנים היום "התנ"ך".
תהליך הקנוניזציה של התנ"ך ושל הקודקסים הרבנייםלדעת החוקרים, הספר הראשון במקרא שהוענק לו מעמד של קדושה (כלומר נכתב בהשראה אלוהית) הוא כנראה ספר דברים.
זה התרחש אגב רפורמת יאשיהו בשנת 622 לפנה"ס. בהנהגת עזרא ונחמיה, לקראת שיבת ציון ולמין סוף המאה החמישית, צורפו לדברים שאר ספרי התורה,
אשר עוד פני כן היה להם מעמד מקודש: א וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם, כְּאִישׁ אֶחָד, אֶל-הָרְחוֹב, אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם; וַיֹּאמְרוּ, לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר--לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל. ב וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, וְכֹל, מֵבִין לִשְׁמֹעַ--בְּיוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. ג וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם, מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם--נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְהַמְּבִינִים; וְאָזְנֵי כָל-הָעָם, אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה (נחמיה ח ב-ג).
קרוב לוודאי, ספרי נביאים, כקובץ נחתמו במאה השלישית לפנה"ס, בתום התקופה הפרסית בארץ ישראל. לאחר חורבן הבית הראשון, ספרי הכתובים נקבצו כקובץ -וכלומר הושלמו רק לקראת סוף המאה הראשונה - בסנהרין שהתכנסה ביבנה.
ראוי לציין כי רמזים סמויים לתהליך של קנוניזציה של התנ"ך נמצאים במלכים ב' כ א-ג, נחמיה ח' ב-ג; וגם מקורות חיצוניים אינם מגלים כיצד הוא נערך.
אדרבה, ליימן ערך סקר של הספרות הרבנית, אשר ממנו עולה כי אין הוכחה שהקנון גובש סופית בידי חכמים, בתהליך מוגדר; וספק רב אם בכלל בסנהדרין של יבנה היא שעסקה בנושא.
יתר על כן, רוב המלומדים סבורים כיום כי תהליך הקנוניזציה התרחש בשונה ומאוחר יותר מהמתואר במקרא: עובדה היא כי ספריית קומראן במעט גדולה יותר מזאת של החכמים.
כמו כן, ללא הצלחה המלומדים ניסו לברר את אמות המידה של הקנוניזציה, על סמך ספרים שלא נכנסו לקנון (למשל ספר בן סירא, יובלות ועוד) ואלו שכן נכנסו אליו והיו שנויים במחלוקת (שיר השירים וקוהלת).
ייתכן שבכלל המושג קנוניזציה בהקשר המקראי הוא נוצרי, ואטנזיוס הוא הראשון המשתמש בו.
על פי שטרן, אפשר לטעון כי לא כתבי הקודש היו המקור הקובע ביותר בהיסטוריה של היהדות, אלא אוסף הפרשנויות עליהם כולל 'אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו' (ירושלמי, פאה יז, עא).
אמנם התורה שבע"פ קיבלה מעמד מעין קנוני, והיא מוצגת כזאת אשר ניתנה לבני ישראל 'להיות מצוינים בה משאר האומות' (במדבר רבא יד:י).
אמנם ידוע שר' יהודה ערך את המשנה, אבל גם תהליך הקנוניזציה של התורה שבע"פ לוט בערפל, וכנראה בא לידי סיומו בתקופת הגאונים - מאות שנים לאחר עריכת המשנה והתלמוד.
עצם היווצרות התלמוד והספרות המדרשית מצביעה על כך, שערערו על סמכותה של המשנה, אף כי לא נשללה קדושתה, וחיבורה בהשראה אלוהית.
כמו כן, גם 'השולחן ערוך' הפך להיות קודקס ההלכות החתום, רק אחרי הוספת פרשנויות שפירטו הרחיבו ושיפרו את פסיקותיו בענייני הלכה.
על פי שטרן, מושג ה קנוניזציה ביהדות אינו טבוע אפוא בכתבים עצמם, אלא הוא תולדה של מערכת יחסי גומלין וכברית בין כתבים מקודשים לבין קהל קוראיהם.
מקור:
https://he.wikipedia.org/wiki/ קאנוניזציה_של_כתבים