למידה בספר ירמיהו 2
נמשיך בחלק 2 מסדרת הלמידה בספר ירמיהו, ונתחיל עם פסוקים ראשונים בפרק 2:
א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.
רואים כאן דיבור ישיר ממשא אלוהים אל ירמיהו, ולא מישהו שמכניס סקירה על ירמיהו או ממנו, בשונה ממה שראינו בכמה פסוקים מפרק א.
נעבור לפסוק ב ופסוקים אחרים:
ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
כמו בפרק א' רואים דימוי העם לכלה במטרה להזכיר ימים ראשונים שחלק מהם היו בתקופת משה, וחלק היו בתקופת יהושוע, וזאת כהזכרה בחסדי ימים ראשונים.
אבל המילים כלוליתך ונעוריך שמוזכרות בפסוקים קודמים, נראות שהן מילים שרחוקות משפת אלוהים.
גם להזכיר שהייתה תקופה שיהודים טענו שלאלוהים יש אישה והם הקריבו למענה קורבנות.
ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה;
כלומר שבני ישראל בראשית ימיהם היו יותר קרובים לרצונו של אלוהים , וקִדשו אותו כמו שצריך, עם זאת היו חטאים וחוטאים שונים ולא נזנחים, אבל
לא בדרגת עבודת אלילים, כמו סירוב לכניסה לארץ קדש למטרת קיום מילת אלוהים ושליחותו, בנוסף מהסירוב הראשון לכניסה לארץ קודש הייתה התמרמרות רבה על חוסר תנאים אחרים חוץ מחסדי אלוהים בתקופת הגלות, ושחלק רצו חיים יותר קלים.
גם בתקופת יהושוע היו חטאים, ולפי תורה היו עונשים על חטאים נזכרים בתקופת משה ויהושוע.
כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה. {פ}
וכשבני ישראל היו מצייתים לאלוהים ורצונו, וקיום צדק אלוהי לכל האנשים אז יד אלוהים תהיה איתם, ויתברך האלוהים ויתעלה.
ד שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, בֵּית יַעֲקֹב, וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל.
אחרי תזכורת האלוהים על החסדים שלו בפסוקים ראשונים, האלוהים מפנה דיבורו לעם כולו ולא רק לשבט יהודה! וזאת כדי שישמעו ויחזרו בתשובה.
דיבור האלוהים לכל עם ישראל מורה ומחזק את הטענה שהרבה מהשבטים של בני ישראל, או חלק ניכר מכל שבט, הצטרפו לשפוטו של שבט יהודה, וזאת אחרי ההתפרצות הראשונה של בבל, גם דבר המורה למה כל עם ישראל לאחר מכן נקראו יהודים!!
נתייחס עכשיו לפירוש השם יהודה, שבמלון עברי אין לו פירוש מילולי, אולם בערבית פירוש השם חזרה לאלוהים, או וגם הליכה לפי הדרכת אלוהים.
ה כֹּה אָמַר יְהוָה, מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל--כִּי רָחֲקוּ, מֵעָלָי; וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ.
כאן מתחילה ההזכרה של החטאים שנפלו בהם בני ישראל כמו עמים שונים לפניהם וגם בזמנם, אלוהים נוזף ומזכיר שבגלל עבודת אלילים וההתרחקות ממנו, ועבודת אל בשם "הֶבֶל" שהיה ידוע בקרב עמים שונים, הם יוענשו אם לא יחזרו בתשובה.
שם האליל הֶבֶל מורה על המקור של הביטוי "דברי הֶבֶל".
ו וְלֹא אָמְרוּ--אַיֵּה יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת--בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם.
ובני ישראל כעת-בזמן ירמיהו- לא אמרו או אלוהים ולא זכרו חסדי אלוהים, והחסדים היו בהתחילה: יציאת מצריים, ויציאה מחיי עבדות.
גם אלוהים מזכיר את ההגנה על העם של משה שהוליך אותם בארץ מלאה קוצים, ששוחה או שִׂיחְ שהוא צמח קוצי או עץ קטן קוצי שהוא גדל בצפון ארץ ערב, ו" צִיָּה" הוא כינוי שלאדמה שיש בה מכשולים וזה קרוב לביטוי בערבית "סַיִאָה" שפירושה רעה, והמילה " וְצַלְמָוֶת" היא כינוי לצללי ממות שאומר שארץ נזכרת מלאה סכנות וקושי, אולם האלוהים פלס להם קשיים בארץ שלא היה בה בן אדם בזמנים ההם, שזה היה לפני כ 3500 שנה.
ז וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ; וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת-אַרְצִי, וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה.
והנה אחרי הנדידה בארץ יבשה אלוהים מזכיר את חסדו בהשכנה בארץ פורייה ורבת מנעמים ויבול, אולם האנשים שבתקופת ירמיהו, וגם לפניו הם חטאו, והחוטאים הפכו את הארץ למתועבת בגלל עבודה זרה, והפכו את מתן האלוהים לדבר שנוא.
ח הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי;
אפילו כוהנים ופרשנים זייפו דת, והדריכו לעבודות זרות.
וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ.
כאן אלוהים מזכיר גם את נביאי השקר, שהיו מתחזים כנביאים אמיתיים ושומרי מילת אלוהים, אולם במציאות הם מטעים את העם ושמים אותו באמונות תפלות... והם רמו את העם בהעצמת נפש שתחתיהה החטאים לא נראים.
ט לָכֵן, עֹד אָרִיב אִתְּכֶם--נְאֻם-יְהוָה; וְאֶת-בְּנֵי בְנֵיכֶם, אָרִיב.
מצב של ריב וענישה יישאר עד שיצא גיל נקי וטהור מאמונות תפלות.
י כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים, וּרְאוּ, וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ, מְאֹד; וּרְאוּ, הֵן הָיְתָה
כָּזֹאת.
והנה בו אלוהים מזכיר עמים אחרים שלא עשו כמעשי בני ישראל, אלוהים מזכיר את קידר שהוא שבט משושלת בן ישמעאל שהוא קידר, לפי וקפדיה קידר הוא:
"קֵדָר היה שבט ערבי עתיק ששכן בצפון חצי האי ערב ובמדבר הסורי. במהלך האלף הראשון לפנה"ס התפתח השבט והפך לממלכה ערבית או לפדרציה בין-שבטית, שהגיעה לשיא כוחה במאה החמישית לפנה"ס. זוהי הממלכה הגדולה הראשונה שנקראה בתקופתה בשם "ערבית", אם כי לא כל השבטים והקבוצות במזרח הקרוב הקדום היו חלק ממנה. מוקד פעילותה של הממלכה היה בעיר העתיקה נווה(nawa)ו דוּמָה (כיום, דוומאת אל-ג’נדל) בצפון חצי האי ערב, דרומית-מזרחית לגבול ירדן-סעודיה של זמננו".
וישמעאל ובניו היו על הדת של אברהם עד המאה השלישית לספירה.
את העם כִתִּיִּים (כותיים) המוזכר בפסוק, היה לא ידוע איזה עם הוא בבטחה לפרשני תורה, אבל יש האומרים שהעם הנזכר הוא אחד מעמי איי יוון.
אולם נשים השערה שבספרד שבתקופת הפיניקים היה עם שנקרא עד היום בשם קוטים ספרד לפי תורה היא תרשיש. לפי חלק מפרשני התורה, אולם אם נסתכל לשם העיר טרסוס הסורית שהיתה פיניקית בעבר, נוכל להבין קירבת השם תרשיש בגלל מבטא דומה.
ידוע גם שהעם הפיניקי היה עם סוחר ורוכב ים, ושהגיעו עד ספרד, ואפילו יותר רחוק מזה (לפי ממצאים ארכיאולוגים הגיעו עד אמירקה, ובגלל שהפיניקים היו סוחרים רוכבי ים, אז ספקו לממלכת דוד ושלמה תוצרות וחומרים יקרים, והגיעו עד ספרד (תרשיש) איפה שנמצאים הקוטים.
יא הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים, וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים; וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ, בְּלוֹא יוֹעִיל.
בו אלוהים משווה בין עמים שלא היו מרכזיים מבחינה דתית ושליחות לבין עם ישראל, ואלוהים שואל את היהודים: האם העמים כתיים וקידר כשקראו לאלוהים, הם התכוונו לאל שהוא לא האלוהים?
אולם עם ישראל לא נתן כבוד ויראה לאלוהים, והוא פונה לאלילים.
בפרשנות פרשני תורה בקטע הבא: " וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים" מפרשים כך: והאלוהים של העמים האלה אינם אלוהים אמיתיים (ובכל זאת העמים לא החליפו את אלוהיהם)".
רואים שהפרשנות לא מדויקת, כי הפירוש הכי מתאים לטקסט הוא: שהעמים האלו כשקראו לאלוהים הם התכוונו לאלוהים!
הרי אם הכוונה לא אלוהים, הקסט היה אמור להיות כדלקמן : " ואשר המה לא אלוהים", אבל הטקסט התורתי אומר בפירוש: " וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים", כלומר הם קראו לאלוהים!
יב שֹׁמּוּ שָׁמַיִם, עַל-זֹאת; וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד, נְאֻם-יְהוָה.
רואים שהמילה " שֹׁמּוּ" שהיא תורגמה לשוממת, אולם שמיים הם גבוהים, והכוונה שהשמיים התעלתה על העבודות זרות אלו.( סמה או שׂמה בערבית פירושה התעלה)
"וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד" כלומר: התחממו ולהבו חרבות האלוהים מכעס, ושיתעלה אלוהים על עבודות שקריות.
גם המילה "שַׂעֲרוּ" פירושה בערבית בערו ולהבו ( להבו כלומר הוציאו להבות).
יג כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת, עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת--בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם.
וחטאם של העם בתקופת ירמיהו לא רק בעזיבת אלוהים אלא בחיפוש חסות עם אללים זרים.
יד הַעֶבֶד, יִשְׂרָאֵל--אִם-יְלִיד בַּיִת, הוּא: מַדּוּעַ, הָיָה לָבַז.
כאן מזכיר אלוהים את העם שעבדו אותו, והם שוכני וילידי ארץ קודש , ולמה לביזה ושלל נהיו? מדוע בני ישראל נפלו בידי האומות?
טו עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים, נָתְנוּ קוֹלָם; וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה, עָרָיו נצתה (נִצְּתוּ) מִבְּלִי יֹשֵׁב.
אלוהים מזכיר את העונש שיפול על עם ישראל שהוא בא מצפון (בבל), וישרפו ערים.
ישית ויצית(נצתה) מזכיר הצתת אש, והעם המגורש לא יחזור, אלא צאצאיהם.
טז גַּם-בְּנֵי-נֹף, ותחפנס (וְתַחְפַּנְחֵס), יִרְעוּךְ, קָדְקֹד.
גם המצריים שהיו חברים, הם יעזרו בעונש וקריעת העם.
יז הֲלוֹא-זֹאת, תַּעֲשֶׂה-לָּךְ: עָזְבֵךְ אֶת-יְהוָה אֱלֹהַיִךְ, בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ. יח וְעַתָּה, מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ
מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת, מֵי שִׁחוֹר; וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר, לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר. יט תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ, וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ, וּדְעִי וּרְאִי כִּי-רַע וָמָר, עָזְבֵךְ אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיִךְ; וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ, נְאֻם-אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת
מחמת חטאים נזכרים ועזיבת דרך אלוהים, גם דרישת רעות עם מצריים במקום להיות בדרך אלוהים ותצורו.
" וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ" שזה אומר שפחד אלוהים אין לו ערך בנפשות.
גם נשים לב לשם "שִׁחוֹר" שגם בתורה נקרא יאור, שהוא הנילוס וגרורותיו, אבל למה שחור?
שזה יכול להיות משתי סיבות: א. שהוא כחול מאד עד כדי שחרחר. ב. או שהוא שחור בגלל שמימיו גועשים ומעורבים באדמה חקלאית שחורה.
גם השם יאור יכול שהוא בא מגוער, כלומר זורם בחזקה ורועם וגוער.
ונסיים למידה בחלק 2 עם פרק כ':
. כ כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ, נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ, וַתֹּאמְרִי, לֹא אעבוד (אֶעֱבוֹר): כִּי עַל-כָּל-גִּבְעָה גְּבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן, אַתְּ, צֹעָה זֹנָה.
אלוהים מזכיר כלפני כן לא שבר לעם מעמד למרות שהיו חוטאים, ולא נתק איתם קשרי שמיים שהיו דרך נביאי צדק שהדריכו לדרכי אלוהים וצדק.
אבל הפעם החטא עבר כל גבול, ובכל גבהה בנו מזבחות לעבודה זרה.